View Larger Map

יום שישי, 6 ביוני 2008

Turkçe çok güzel וחיוס גם...

וואו כל כך הרבה עבר מאז הבלוג האחרון... הגעתי לטורקיה אגב שבוע קסום באי חיוס, ואין אלא לומר טורקיה מדהימה או בטורקית çok çok güzel.לכבוד המסע יש תמונות לרוב והם בפיקסה להנאתכם. זהו כמתבקש עדכון ארוך אז תרתיחו צ'אי חזק :


turkey chok guzel - st paul (and chios too)




את דרכי מזרחה עשיתי דרך נמל פיראוס בשניה אחרונה אופיינית, אבל הספקתי להאזין לצלילי להקת מארש נחמדה.
על סיפון המעבורת פגשתי שני בחורים נחמדים (עבדול ואחמד) שכמעט התפלצו לגלות שאני ישראלי - הם היו סוריים. אבל השהות יחדיו עושה את שלה ובאנגלית שבורה הצלחנו לקשור קשרי חברות שהובילו להזמנה למשקה (שלא התממשה וחבל) אח... כפי ששאנן אומר "צריך שלום כמו אוויר". אגב, ברגע של היסח הדעת אחד מהם, כורדי במוצאו, ליכלך היטב על המשטר....

היעד היה אי מגודל בשם חיוס, הפעם בלי מפה ובלי מושג מה הולך להיות. לעת ערב פגשתי בחורה נחמדה מאד מארץ השוקולד והבירה - בלגיה. מאריולין, מאריו (כמו סופר מאריו) בפי החברה. יחדיו גילינו פנינה אמיתית, אי מדהים עם נוף שומרוני משהו, רק במקום ערבים ומתנחלים יש יוונים ויוונים ובמקום מחסומים יש טחנות רוח ולא מגיעים לשם עם מדים ונשק אלא במכנסיים קצרים (אוויר כן...) עיירות-כפרים שליווים גבעות חמודות והרבה שמש וים - אחד השליווים שפגשתי. גם צחקתי צחוק טוב מזה תקופה ארוכה. אגב, כאן מגדלים אלות המסטיק להפקת שרף וגם אוכלים את זה (אבל עדיף חומוס רמה והמבין יבין)...
טורקיה - ההתחלהלאחר ארבעה ימים, המשכתי במעבורת הישר אל טורקיה, לא משנה שכבר ההיתי בה - זה עדין קצת שוק, אנגלית?=יוק אבל כולם מנסים לעזור לך ללכת לאיבוד. יומיים שלושה, קצת אוטוגר קצת דולמוש קצת אנטליה (מזוייפת כל כך) ואני ניצב בשערי אספנדוס.
לא ארחיב, התמונות מדברות בעד עצמן, רק אומר בלי להתבלבל שאחרי קלאסיקות כמו דלפי והאקרופוליס, לא ציפיתי להתפעם כל כך - לא צריך לדמיין כלום, מלבד מבנים עצומים על הגבעה, לא צריך דמיון בכלל יש שם תיאטרון רומאי כמות שהוא. להוספת העניין קבוצה של תיירים טורקים פצחו במופע מה צריך יותר...
החלטתי להיות קצת ילד סמ"ש (נשבע לכם יש ביטוי כזה) ולהתהלך על שביל המכונה (וזאת שטות גמורה) ST PAUL איזה דוד נוצרי שבעצם הפך את הנצרות לדת ועסק במסיונריות באסיה הקטנה. זה שביל ארוך ארוך ואני באתי רק לכמה ימים חשבתי, אז חשבתי, עבר חודש תמים וסחבק גמה את כולו (בערך 350 ק"מ של תפירות, הרים ואגם גדול) עד יאלבץ ללא עזרת כלי תחבורה כלל, ועל כך נאמר חמורים לא מתים הם רק הולכים הרבה...
למעשה לומר שהלכתי אותו יהיה מוגזם, למרות שההיתי מצויד בסיפור דרך מעודכן (יחסית) וסימון שבילים (על הפנים) ומפה (לעג לרש) וGPS (קורדינטות לא קשורות) עם מפה רוסית (עתיקה) אף אחד מהם לא דיבר עם חברו כמעט בכלל, ולפחות חצי מהזמן ההיתי מחוץ לשביל מקלל כל מיני קללות ותוהה כל מיני תהיות... שלא תתבלבלו (אני התבלבלתי תחילה) כמעט אף טרקר לא הולך בשביל הזה, אני פגשתי שניים במשך כל החודש.
מאספנדוס התחלתי מתהלך אל עבר ההרים וטורקים נחמדים כדי לפגוש את אחמד רועה צאן שהוא במקרה גם מדריך ראפטינג שהזמין אותי להתארח (בנוהל להלן) עם העובדים, ערב רב של לאומים שונים היו שם, טורקים, אזרבג'נים יודעי ושאינם יודעי אנגלית, קיריגי מקיריגיסטן, ואירני אחד - רק בטורקיה... למחרת יצאנו לעשות קצת רפטינג בקופרולו קניון (מגניב טילים), התחלנו עם שמש יפה ונוף נאה ואחרי שעתיים סיימנו עם מטח כבד של גשם וברד גדול מימדים! מה שהיה מדהים ששאר השותפים לראפטינג היו אוקראינים על משפחותיהם, טפם וזקינהם שלא הוטרדו כהוא זה מהעובדה שהם בנהר סוער מלמטה ולמעלה - קשוחים בהחלט...
לאט לאט הבנתי שאני הולך ללכת את כל השביל גם כדי להסיר חלודה שפשתה (לאמור חפשנות) בי וגם כי יש כאן דברים מדהימים וזאת הדרך.
לא אתאר כל דבר וכל מפגש למרות שרובם ראויים לתיאור. אין ספק, הנופים כאן מדהימים עמוק עמוק בהרי הטאורוס, נוף ים תיכוני אבל שונה מאד מבארץ, תצורה שפגשתי מספר פעמים שנראת כמו עמודי אבן גיר וגושי אבן תלויים באויר (מזכיר את קפדוקיה),דולינות (נראה אותכם מנווטים בין אלפי דולינות שלא מסומנות במפה כמובן ואין את ההיגיון הערוצי שהורגלנו אליו) ויערות אמתיים. השבילים שהמסלול הולך בהם כמעט כולם שבילים שמחברים כפרים ועדין יש בהם הולכי רגל רבים, אולי יש כביש לכפר אבל למי יש מכונית ואם יש, למי יש כסף לשלם על דלק שמחירו כמעט כפול מבארץ !

אבל אין ספק שהדבר האמיתי, מה שהופך את טורקיה למדהימה כלכך הוא האנשים. איך שיצאתי מאספנדוס נפלה עלי גברת שלולא בעלה והילד ההיתי תוהה לכוונותיה, והזמינה אותי לארוחה ולינה. למחרת בכפר הבא הוזמנתי לארוחה, פשוטה כמובן - לחם זיתים וגבינה הום מייד. אלה אנשים פשוטים, עניים אבל ואולי בגלל זה עדין חיים את העיקרון שאנחנו מכירים (מהסיפורים בעיקר) על הבדואים. מגיע אורח - כוס צ'אי ועם זה זמן אוכל אז גם ארוחה ואם היום לקראת סיפו אז גם מיטה. הכל בליווית חיוך גדול ושום מילה בשפה שאינה טורקית. מה שגורם לך ללמוד טורקית מהר מאד, שהיא בבסיסה שפה קלה יחסית, מאד הגיונית מה שקוראים זה מה שאומרים. מצאתי את עצמי מהר מאד לומד לסרב בנימוס צריך גם להתקדם לא?

באחד הימים נשבר לי מחיפוש אחר הסמ"ש (לא התרגלתי מעולם) וגם ראיתי הר מרשים מאד ומסתבר בדיעבד גם גבוה מאד אליו שמתי פעמי - להר קוראים סארט, סארט דאי' והוא חולש על כל הסביבה. מצאתי שביל שהולך לאורכו ולעת ערב ישבתי לצ'אי שהפך לארוחה שהפכה לשינה ביאיללה, כלומר בקתת הרים פשוטה המיושבת רק בקייץ. המשפחה הגיעה אליה מספר ימים לפני בואי, לא כדי לנוח חלילה אלא כדי לרעות את הצאן בהרים גבוה גבוה. בעזרתם מצאתי שביל טוב שהפך למפוקפק ביותר עד שנעלם לארץ קשוחה של דולינות לרוב, מחפש את הפסגה, בסוף הגעתי - נוף, סוסי בר ופרות (איך הם הגיעו לשם?!) והרגשה שחבל על הזמן ואז הירידה ובירבור חריף מאד (שק"ש-אוהל למטה ביאיללה) אבל סוף טוב הכל טוב מצאתי את עצמי סועד בשנית והולך לישון שמח וטוב לב. למחרת ניסיתי כעצת הספר לשלם, הרי התארחתי בעצם יומיים והמשפחה היא קשת יום - יוק. בעל הבית התעקש לא לקבל כלום -אנחנו חברים הוא אמר.זה הוביל אותי (ועכשיו ברצינות) להרבה מחשבות לגבי אורח חיינו הקפיטליסטי...

רגע על עיזים,
אחד המשעשעים בכל שיחה הוא השלב שבו אני נשאל לעיסוקי - רועה עיזים אני עונה (מילים נפוצות מאד כאן) התגובה נעה בין הרמת גבה, צחוק, התעלמות ולרוב שאילה מחדש, וודאי לא הבנתי את השאלה. אחרי דיבור קצר על מחירי עיזים וגבינות כמו גם חליבה עם מכונה הם מבינים שאני רציני... המרעה פה שונה מאד משהכרתי, אפשר לומר שכשם שהאנשים הם נוודים למחצה כך העיזים והכבשים הן בר למחצה, מבלות את החורף בהרים (כך גם באי כרתים פתאום נפל לי האסימון) לעצמן ובקייץ אחרי שהגדיים מתבגרים קצת, חולבים אותם ידנית כמובן ואין תוספת מזון - זה לא משאיר הרבה חלב ומסביר איך עדר בגדול כמו שאני מכיר (בערך 200 ראש) נותן חלב שמספיק למשפחה וחצי...

אגב רועים, לקראת חלקו הצפוני וסופו של הטרק החלה להיווצר בעיה אמיתית. כלבים אמתניים. באזורים אלו מסתבר יש גנבים וכל חווה או יאיללה מחזיקות כלב או שניים שבהתקרב זר לא רואים בעיניים - פעמים ניצלתי על הקשקש מנשיכה אימתנית בזכות כושר ריצה-מנוסה-בהלה. השריקות, קריאות, אבנים ומקלות לא הועילו. מכאן משתמע שגם לכוס צ'אי לא תזכה והמצב הגיע לכדי כך שרק לשמע את קול הפעמונים של העדר מעביר בכך חלחלה וחיפוש מסתור והרמת אבנים ומקלות (נוה"ק אמיתי), חבל.

מזון זה עניין. כלומר בבסיס יש יופי של אוכל, כלומר אם אני שומע שמעבר להרים ולים (סין, בוליביה) צריך משלוח קפה מיוחד, הרי שכאן אני באידיאל חי בנוהל חוגים על טחינה-חלבה-ירקות וקפה. בתוספת גבינה מקומית וחטיפי שוקולד זולים וטובים. אבל כמה אפשר לאכול ביסקווטים, כלומר למעט בעיירות, בדרך כלל יש במכולות ביסקווטים וחטיפים, ירקות ולחם אין וגם טחינה וכד' לא תמיד. איך זה מסתדר, פשוט כי כל אחד כמעט מגדל לעצמו את הירקות ואופה את הלחם וחולב את העז ומסיק את הזיתים (שאגב התחלתי לאכול בתיאבון רב עוד ביוון). לכן מרבית הצידה אני מקבל מהמארחים בדרך או לא מקבל ואוכל ביסקוויטים... זאת טורקיה, הבחור במכולת יטען שאי אפשר להשיג לחם (אבל במכולת ליד אפשר בהחלט) אז הוא יטרטר חצי כפר כדי להביא לך לחם חינם אין כסף. ויזין אותך במחיר של הביסקוויט.
או בחור אחר יבקש בשיא הרצינות שתיתן (לא תמכור) לו את האוהל שלך משזה לא עולה בידו הוא יחייך ויביא את הילד כדי שישחק איתך כדורגל.

חוץ מאספנדוס חזיתי בעוד חירבות מהם גדולות במיוחד כמו אדדה ואנטיוכיה שבפיסידה. כאן אתה מבין שאלו האזורים העשירים והמוצלחים של ההייתשבות היוונית ואחריה הרומאית ובאופן מפתיע דווקא התקופה הביזנטית באזורים הכפריים, היתה תקופה של ניוון והצטמקות בדיוק להפך מארץ הקודש. ואילו התקופה הסלג'וקית והעותמנית הביאה לפיתוח מחדש דבר שמתבטא בערים הקיימות כמובן שכן הן לא ננטשו יותר.

אם אתם קוראים עד כאן - סאחה.
זכיתי בין השאר לצפות ולרחוץ באגם אגרידיר שהוא קסום ביותר (שוב תמונות תמונות) ובעיירה הנושאת את שמו התאוששתי מתלאות הדרך. גם יצא לי לטפס לפסגתו של הר ברלה הנאה (2800 מטר). ושוב לחזות באגם ובסביבה. ולהרגיש איך רכס הטאורוס העצום נגמר ומתחילה רמת אנטוליה.

רגע של א"י,
בעודי מטפס אל עבר הר הדוורז (לא לפסגתו) נגלה אלי נוף מדהים, מעל קו העצים, רכסים רמים וגירניים (ודרך עפר חורצת נוף) ממש הרגשתי כאילו אני במחנה חנוכה בעריף כרכום מטפס להר שגיא. להשלמת התמונה שהרי ארצנו התברכה בניגודים כאלו, המשכתי אל עבר פיל לבן מקומי, אתר סקי בדמות מלונות ורכבל נטושים ומכוערים... אחחח, כל כך לא קשור לשטח (כן כבר נורא מתגעגע לארצנו הקטנטונת).

ומה בהמשך הדרך, ראשית נותר רק עוד חודש עד למפגש המרגש והספירה החלה...
בתוכנית מסע טרמפים (תרגול) לפטיאה שעל החוף בדרום-מערב, שמה שעשועים בשחקים ואז מסע הטרמפים הגדול - המטרה לחצות את טורקיה באלכסון (ואולי דרך הים השחור) עד לצפון מזרח ולהמשיך אל תוך גרוזיה לטביליסי. שמה ב-11 ליולי אם ירצה והשם (ולמה שלא ירצה) לפגישה מרגשת עם הנסיכה אשר עושה חיל בימים אלו בשוויץ הרחוקה...


נ.ב.לא כתבתי מיילים אישים הרבה זמן אשתדל מעכשיו יותר...

נ.ב. 2 אחר שעות רבות ופנטטים רבים הצלחתי להכניס את המפה בדרך הפשוטה והטריוולית ביותר כמובן ותודה למי שניסה לעזור. זה גם אומר שמצאתי דרך להדפיס את המפות הטופגרפיות של GOOGLE MAP מי שזה מעניין אותו שישאל...

יום שבת, 26 באפריל 2008

אתונה, כל מיני ושוב אתונה

הגעתי בשנית לאתונה ולא בפעם האחרונה, מאז באתי ויצאתי בשערי העיר ההומה והעמוסה הזאת לפחות 3 פעמים ועוד היד נטויה...
נסעתי לטיול-מפגש של חבורה עליזה (כ-60 איש) בהרי דריפי שבאי אוויה, עלינו להר שעדין החזיק שלג (בערך 1500 מ') וישנו בבקתת הרים עם אח מבוערה, גיטרה ושאר תענוגות למחרת שרדנו כניסה חפוזה לים. החבורה הלז הם רק חוד החנית של קהילת הקווצ-סרפינג באתונה המונה יותר מ-1000 חברים. בקצרה-זהו פרויקט של אנשים השמחים לארח או רק להפגש למשקה זרים המגיעים לעירם (עוד על הפרויקט המוצלח הזה באתר: http://www.couchsurfing.com/ )



לאחר מכן אורחתי על ידי זוג סטודנטים חביב מסלובקיה והרגשתי אולי לראשונה בבית.

השכמתי קום לרכבת האיטית אחר כך וכך שעות ירדתי לא נורא רחוק, בין הרי הפרנסוס (2457 מ') לרכס אחר. בתחנה פגשתי בחור עולץ בשם אנדי שאסף אותי לביתו למשך כמעט שבועיים...
בחווה
ושוב, בזכות נפלאות רשת, הפעם (העניין הוא http://www.wwoof.org/ woofing ) לאמור - מתנדבים בחוות אורגניות - משהו כמו מתנדבים בקיבוץ.
השכמנו מוקדם מוקדם משהו כמו 8 אולי 9 ליום עבודה מפרך עד 13:00 אולי 12:30. משם המשכנו לסיאסטה קצרצה של 3 אולי 5 שעות ואז בשארית כוחותינו התמדנו עד אור אחרון. בתפריט: המעסת בלאות ממקום למקום, החלפת צינורות בשדות הפלאחה (תירס המיועד לכבשים) והאכלת משמיעי הקולות למיניהם (כולל ההולכים על שתיים). יחד עם אנדי היווני-ברזילאי-אנגלי-ושוב יווני שהתגלה כהיפי מזדקן שונא אמריקפיטליזם אבל יווני גאה, עבד ניק(ולס) בנו היווני-בריטי.
השוס הגדול היה רחצה במעינות ולקניים חמים-חמים אגב הסיאסטה...
במשפט אחד: נפש בריאה בגוף עובד ואוכל ונהנה מהנוף ונהנה להציק לחתולים.
במשפט נוסף - 3 כוסות טסיפורו אורגאני (90% אלכוהול) זה יופי טופי. 5 כוסות - יותר מידי ...


לאחר כל הדברים הללו (וטיול ברכס האחר הוא הקלידרומוש על אגמו הקסום וקומוניסטים קרועים, שהזכיר לי שבעצם באתי לטייל),

חזרתי לביג סיטי לייט, אל ליל הסדר של קהילת אתונה.
לא היה מרטיט במיוחד, הגיעו מתנדבים בארץ שיצאו לשבוע נופש ביוון ועשו שכונה מסדר שהיה מקוצר גם ככה. אבל זכיתי לשמוע מנגינה לא מוכרות ל"דיינו" בגירסה של הרומאניות; מרבית קהילת יוון ששרדה את השואה (מיעוט דל) במקורה מספרד-פורטוגל. אבל לפניהם היו יהודים החיים ביוון עוד מימי בית שני ! (קשה להאשימם בצליבת ישו...) - אלה הם הרואמניות.
אגב כל הדברים האלה אני מבקר באתונה הקלאסית, האגורה, האקורופוליס, המוזיאון לארכיאולוגיה ועוד. העיר הפכה לדחוסה תיירים עדלאידע וקשה מאד להתרשם ברצינות מאתרים אלו למעשה לרובם הגישה מוגבלת ועבודות השימור שלהם משוות להם מראה של אתר בניה. למעשה רק אחרי פעם פעמיים הצלחתי לחוות במשהו או לקלוט במה דברים אמורים. ותהיתי מדוע טורחים רבים לסמן וי ולעבור רגע באתר זה או אחר.
שונה במקצת היתה דלפי,
אור ליום שני, עבדם הנאמן מגלה שהוא מאחר לפגוש את אביו ונטע שעשו דרכם מא"י ליוון יחד עם חבורה עליזה. במאמץ רב ואיחור ניכר נפגשנו במחלף הסואן בדרכנו למקום מושבה של האורקל - דלפי. הספקנו למקדשה של אתנה שמפורסמותו בצדק רב והוא מרהיב עוז בין הרי הפארנסוס. כאן מידי יש הרגשה אחרת.


המשכנו למלון למול הים ובבוקר התפצלו דרכנו, אבי וחבר מרעיו החביבים המשיכו צפונה ואני שבתי לדלפי, לא לפני שקיבלתי את המוטות לאוהל, מבצע אשר כמסתבר לקחו בו רבים ועל כך ברכתי נתונה (והפרחים לדן).
למראה ההרים לא יכולתי להתאפק ועצרתי רגע, לטיול של יומיים ברכס עלום ליד כפר בעל השם ההוליודי - גאלקסי. בורות מים למכביר כולל מערכת תעלות מפוארה חדש דנדש ונוף קסום למפרץ קורינתוס על שלל מפרצוניו. גם למדתי אלבנית שימושית מפי רועה צאן - ג'ום=נום=שינה.


אחר כבוד שבתי לדלפי, אל מקדש אפולו שהזכיר כמאע את התיירותיה של אתונה. מאידך האיצטדיון מרשים בהחלט וניצלתי את השכונה היוונית לביקור מעמיק יותר בכל חלקיו.

והנה אני כאן בביתה של דורותי שאירחה אותי ועוד כמה מבלי להיות בבית כלל. משנפגשנו היא אכן התגלתה כאדם חביב במיוחד.
שלשום חזיתי זתחילת הטקס של חד הפסחא האורתודכסי ואתמול העניין הגיע לשיאו. הלכנו לכנסיה הקרובה שהיא אחת הגדולות בבלקן, שם ההמונים צבעו על הכנסיה ובשעה 12 בלילה בדיוק יצא הכומר עם נר ענק וכולם הדליקו נרות כל זאת בחסות זיקוקים ונפצים.


בהמשך השבוע אני מתעתד לעשות דרכי לאי חיוס ומשם לאיזמיר שבטורקיה - היעד הינו אנטליה ממנה יוצא שביל ארוך צפונה העונה לשם סינט פאול...
בברכת קאלי(=טוב) פאסחה שמח וכשר
נ.ב.
לשאלתכם, סחבק מפגין אדיקות בכל הקשור לקדושת הפסח.

בגלגול אחר ההיתי צפרדע אבל עכשיו - אני רק לנסיכה שלי מתגעגע






יום רביעי, 2 באפריל 2008

מערב כרתים - לחאניה ובחזרה

אחרי שהות של יומיים שלושה בקיסאמוס היא קסטלי – עיר משעממת למדי. התחלתי להתקדם על שביל E4, זה שחוצה את כל אירופה אך למרבה הבאסה מצאתי את עצמי גלמוד משהו (אבל גיליתי מעיין נקבה מפואר עם עטלפים ונטיפים (זה לאיריס: אה או נטיפים))




עצרתי רגע בקיסאמוס וחיוויתי לדעתי מפגש מיוחד באמת, האדם היחיד שהסביר לי פנים בעיר הזאת היה בועלם, מהגר עבודה לא מאושר (קרי שב"ח שבא לעבוד) מתוניס. מפה לשם ובעזרת בליל שפות מרשים שכלל, אנגלית, יוונית, ערבית ועברית הוזמנתי לביתו הצנוע ובילתי את הערב בחברת חמישה חברה כולם פועלים זרים מתוניס ואלג'יר שפתחו את ביתם ואת ליבם – בסופו של יום כולם אנשים וכולנו ההינו זרים בעיר הזאת וכולנו יודעים שלהגיד "יא חרה" (ביוונית "הכל טוב") זה נורא מצחיק (-;




שיפרתי עצמי דרומה אל פליאוחורה, עיירת נופש שגם בשיא שחורף מגיעים אליה מטיליים בזכות מיקומה בחוף הדרומי של האי. שם פגשתי את הטיילים הראשונים – היפ היפ הו-ריי

אפשר לכנות את קטע הדרך שבין פליאוחורה לסויה ומזרחה משם בשם – דרך הגרמנים, אני מאמין שיש שם יותר תיירים גרמנים מיוונים ומצאתי שאלה (וגם אלה) נחמדים מאד. לרוב אחרי דיבורי נימוסים ובירה או שתיים מגיעים לנושא השואה מה שגורם לך להרגיש קצת במסע לפולין או משהו כזה. אין ספק שהם חיים את זה הרבה יותר מאיתנו...

בשביל עצמו, מצאתי את מקום מושבה של ליסוס העתיקה; שרידים מרשימים של מקדש עתיק, כנסיה עם ציורי קיר ביזאנטיים, חוף רחצה, מעיין והעיקר שקט ושלווה מדהימים.




היו גם רגעים לא מוצלחים. באתר הקמפינג של פליאוחורה (אל תלכו לשם) התגלה האנטישמי התורן – הבחור שמריץ את המקום ניצל רגע שההינו לבד כדי לשפוך מרה (ואף לגרשני משם) על ישראל, יהודים, יהודים שצולבים את ישו ברגע זה, היטלר צדק, אני שונא את בוש-הטורקים-ערבים-יהודים-הפטריאכיה היוונית, אני לוחם יווני. קיצר, משוגע לגמרי ורק כשהתלוננתי במשטרה (שהיו לגמרי עשר) והוא הוזמן למעין חקירה כמו גם בעל הבית שהגיע אחר כבוד להתנצל – המשכתי בדרכי מהורהר משהו...

ביאוס נוסף, היה בזכות השכל הלא תמיד מפותח שלי ומזג האויר הסוער – השארתי את האוהל ליד הים וכעבור מספר שעות הוא נמצא (ע"י גרמנים חביבים שמשו אותו מן הים) עם מוטות שבורים. כאן נכנס דן בן עמרם לתמונה וכעת אני ממתין למשלוח של מוטות חלופיים מארץ הקודש.

באין אוהל ומטיילים חזרתי לחאניה – העיירה המרכזית. הישר אל ביתו של קונסטנטין אותו פגשתי שבועיים קודם לכן – אישיות ללא ספק, ובין דיבור על מיתוסים ועמים לתלונות על החיים ביוון (הם מתלוננים יותר מאיתנו ואולי בצדק) תרנו את העיר שהיא מוצלחת למדי, מפה לשם פגשתי כל מיני חברה נחמדים (אחד שבנה מזל"ט מטורף לגמרי) מאד והשמחה שבה למחוזותי.

מבחניתי אחד השיאים היה לעבור ליד מסעדה בשעת לילה מאוחרת ולגלות שם שלוחן עמוס לעייפה ב-12 גברים, 3 בוזוקי וגיטרה אחת ולבלות עד השעות הקטנות בטברנה אמיתית (מה קוראים אותנטית) לגמרי, עם חבורה עליזה שניגנה עדלאידע, ממש חזון נפרץ ביוון התיירותית והממוסחרת.

לסיכום אומר, שאין ספק שהחלק המוצלח ביותר (חוץ מהנופים המדהימים שמתרגלים אליהם ברגע) והחשוב ביותר הם האנשים הבאמת נחמדים ו"מארחים" בצורה נעימה מאד.

מחר אני מצפין חזרה אל אתונה לגלות דבר או שניים על העיר הזאת וביום שני אם ירצה השם אני מתחיל להתנדב (שבוע שבועיים) בחווה ליד דלפי. משם אני מאמין שאקח מזרחה לטורקיה, כך שמי שיש לו משהו מעניין לומר על עליה – אני מאד אשמח...
Do and Do not do - a new way of pissing in a creten pension:

יום רביעי, 19 במרץ 2008

המסע מתחיל ! אתונה-חאניה

גבירותי ורבותי הגעתם לבלוג של הכרוב הנודד, אם הגעתם לכאן בטעות , קבלו את התנצלותי ותמשיכו להתגלגל ברחבי העולם הוירטואלי, זה מה שאני עושה - רק בעולם האמיתי.

יאללה לעסק,
אחרי ביקור קצרצר (עוד נשוב לעיר הזאת) באתונה שבמהלכו נתקלתי בהפגנה שכמעט עיכבה את נסיעתי דרומה,



הפלגתי אחר כבוד במעבורת אל עבר היעד הראשון הוא האי כרתים.






















  • מזג האויר נפלא, הים נוח עד נוח מאד אבל כיוון שאנחנו באוף סיזנס יענו מחוץ לעונה, אין כמעט תיירים ועל טיילים אין בכלל על מה לדבר (מה שדיי חבל). מה שכן יש אי אלו יוונים רבים וכל מיני אירופאים (יוון אינה אירופה תשכחו מזה) שגרים כאן.

בבואי לתחנתי הראשונה באי, היא העיירה הצפופה בעונה אך המונמנמת משהו כעת, חאניה. כאן הצטרפתי לקהילה של בית הכנסת היחיד ( 9 אנשים רובם לא יהודים בכלל) לתפילה בעיברית ולהכנסת אורחים של אחד גרמני-יווני איתו דיסקסנו - הלאומיות לאן?

משם המשכתי מערבה כאשר בדרך הוארו עיני - רכס-חצי אי יפיפה. ירדתי בתחנה הקרובה...

הטרק הראשון:

דיימנו רכס שפסגותיו בגובה 750 מטר מעל הים, אבל באמת מעל הים (נאמר 2-6 קילומטר ממנו), הים משלושת צדדיו. בתחילתו כפרים מנונמים משהו שבהם כל מוצר אפשר לקנות בחנות אחרת או אי אפשר לקנות בכלל וגם מי שיודע אנגלית לא משתמש בה, המשך הרכס - הרים עצומים למראה בהם מסתובבים כאוות נפשם לגמרי (תאמינו לי אני מבין בזה משהו) כבשים ועיזים וזהו.

אה, יש גם כמה קברי צדיקים (כלומר מנזרונים של חדר אחד עם ציורי קיר) ללא אף נפש חיה (כלומר מלא כבשים ועיזים בכל פינה). והים, בכל פינה בכל זווית יש ים...



    כעת אני בקיסאמוס מתחיל כנראה את שביל E4 החוצה את אירופה ואת האי בתקווה למצא אולי איזה טרקר אחד לרפואה...